לאחרונה התפרסמה באתר פוסטה, ידיעה בדבר פסק דין מבית משפט השלום בנתניה, בדבר הרשעתו של נאשם בסחר בסמים בטלגראס. על פניו, ידיעה בנאלית ושגרתית, שהרי לא חסרים מקרים כאלו. עם זאת, מה שקרה באותו מקרה דווקא שווה דיון בהחלט: הנאשם באותו מקרה היה צעיר בשם אבי טקלו. תחילה טקלו נחשד בעבירות רכוש והתפרצות שונות. בחקירת המקרה, קיבלה המשטרה צו חיפוש לביתו של טקלו, וכן צו לחיפוש בחומר מחשב, לרבות חיפוש בטלפון הנייד שלו על ידי מומחה. מכשיר הטלפון הנייד של טקלו נבדק על ידי מומחה בתחנת משטרה, ונשאר כמוצג ראייתי בחדר הראיות. מספר ימים לאחר מכן, השוטר החוקר בתיק של טקלו, עבר מעט על ממצאי החקירה בתיק, והחליט להגדיל לעשות ולהמשיך ולבצע חיפוש נוסף במכשיר הטלפון הנייד של טקלו, שכאמור היה אז במשטרה. מה הבעיה? שצו החיפוש הגביל את החיפוש, לחיפוש בידי מומחה, וכן היה מוגבל בזמן לביצוע ביום מסוים בלבד.
בחיפוש הנוסף שנעשה במכשיר הנייד של טקלו, נמצאו ראיות לכך שמלבד עבירות רכוש, טקלו ביצע לכאורה סחר בסמים באפליקציית טלגראס. בעקבות המידע שנמצא במכשיר, החלו במשטרה להעמיק את החקירה בכיוונים הללו, ובסופו של דבר, טקלו הואשם גם בעבירות של סחר בסמים. בפסק הדין של השופטת גרינברג מבית משפט השלום בנתניה, זיכתה השופטת גרינברג את טקלו מן העבירות של סחר בסמים: השופטת קבעה כי הראיות בנוגע למסחר בסמים התקבלו כתוצאה מאמצעי פסול לשימוש (חיפוש לא חוקי, כלומר שנעשה ללא צו מתאים), ולכן הראיות אינן קבילות בבית המשפט. לפי השופטת גרינברג, ״גם אם מדובר בפגם שנבע משגגה ולא מחוסר תום לב, עדיין מדובר במחדל משמעותי״. לאור כך, נפסלו טענות התביעה ביחס לסחר בסמים.
חשיבות רבה בהרחבת כלל הפסלות הראייתית על ידי הפסיקה
הנושא של פסילת ראיות עולה חדשות לבקרים בשנים האחרונות. הדוקטרינה של פסלות ראייתית החלה כידוע בפסק דין ישככרוב מ-2006, והתרחבה עם השנים בהחלטות שונות של בית המשפט, כמו למשל בפסקי הדין של פרחי ואלזם. נראה כי בית המשפט פעל נכונה כאשר פסל את הראיות שנתקבלו בצורה לא חוקית על ידי המשטרה: ככל שירבה בית המשפט בפסילת ראיות שהתקבלו כתוצאה משימוש באמצעים פסולים (ולמעשה ״יחנך״ את המשטרה), כך יישמרו יותר זכויותיהם של חשודים בעתיד.
