בשבועיים האחרונים, סערה המדינה לאור החשדות שהועלו כנגד נתן אשל, ראש לשכתו של ראש הממשלה, בגין הטרדה מינית של עובדת בלישכתו. הסערה התגברה כאשר נודע כי המוטרדת לכאורה, איננה מעוניינת להעיד כנגד אשל ומעדיפה שלא לשתף פעולה עם המשטרה.
במקרים רבים של עבירות מין, נמנעות המתלוננות מלמסור תלונה על העבירה. הסיבות להמנעות זו הן מגוונות, החל בהליך הארוך אותו נאלצת לעבור המתלוננת, אשר לעיתים מרגיש כמו המשך של התקיפה או ההטרדה, וכלה בחשיפה והפגיעה בפרטיותה אל מול העולם כולו. האם סירובן להעיד של מתלוננות ונפגעות תקיפה והטרדה הוא לגיטימי בעיני החוק? מה יעלה בגורלה של חקירה המתנהלת כנגד אדם החשוד כתוקף או מטריד כאשר המתלוננת מסרבת להעיד כנגדו?
החקירה היא חובתה של המדינה ללא קשר למתלוננת
חשוב לדעת, כי מבחינה משפטית תיאורטית, אין כל מניעה מלנהל חקירה פלילית ולהגיש כתב אישום על הטרדה מינית, גם אם המתלונן או המתלוננת אינם משתפים פעולה עם רשויות אכיפת החוק המייצגות את האינטרס של הציבור הרחב ולא רק את האינטרס של הקורבן.
חוק סדר הדין הפלילי קובע שאם נודע למשטרה על עבירה, חובה עליה לפתוח בחקירה. לפי פקודת הפרוצדורה הפלילית (עדות) מי שנחקר במשטרה כעד חייב להשיב אמת על שאלות החוקרים, שאם לא כן, הוא עלול להיות מואשם בשיבוש הליכי משפט. כלומר מבחינה תיאורטית משפטית ניתן לחקור את המתלוננת והיא חייבת להשיב אמת על כל שאלות החוקרים.
סבירות נמוכה לסנקציות כנגד הסרבנית
הדילמה של החוקרים היא האם להאשים מישהי שכבר נחשד שהוטרדה מינית, בעבירה של שיבוש הליכי משפט, למרות רצונה שלא להתלונן על הפרשה. מדובר בדילמה אנושית יותר מאשר משפטית. במשפטו של חיים רמון למשל, היה מקרה מובהק של מתלוננת שלא רצתה להתלונן והופעל עליה מכבש לחצים אדיר, עד שניאותה להתלונן ולהעיד במשפט. אם המתלוננת מסרבת למסור את גרסתה על שאירע לה, ישנה סבירות נמוכה שתינקט סנקציה כלפיה.
ברוב המקרים, בלא שיתוף פעולה של המתלוננת, יהיה קושי להרשיע את החשוד, היות וידוע שעבירות אלה לא נעשות בגלוי. יחד עם זאת, אם אדם אחר היה עד למקרים, ניתן לבסס הרשעה על עדותו בלא צורך להעיד את המתלוננת אשר אינה משתפת פעולה.
לסיכום, מבחינה משפטית אין מניעה לנהל הליך פלילי נגד מטריד ללא שיתוף פעולה מצד המתלוננת. הקושי הוא פרקטי וניתן להתגבר עליו.
