המוקד העירוני: מדוע ראשי ערים בישראל נרדפים?

נדמה כי בשנים האחרונות, ראשי מועצות וראשי ערים בישראלים ״זוכים״ לחוסר אמון עמוק בקרב הציבור הרחב. האם יתכן שראשי הערים תמיד אשמים עד שיוכח אחרת?

בשבוע שעבר שודר תחקיר עובדה בנושא ח״כ מאיר כהן מיש עתיד. התחקיר עסק בתקופה שבה מאיר כהן היה ראש העיר הנערץ של דימונה. לפי התחקיר, מאיר כהן הטריד ותקף מינית נשים שהיו תחת מרותו בעירייה, לפחות ב-3 הזדמנויות שונות. על פניו, מדובר בהאשמות חמורות מאד, אשר מציירות תמונה של עבריין מין מן ״הז׳אנר המצ׳ואיסטי״, כזה שמניח שאין אפשרות אמיתית שנשים לא ירצו אותו, ולכן לא פעם מרשה לעצמו להניח שאין צורך לקבל את הסכמתן לפני מגע מיני. 

עם זאת, צפייה מעמיקה בתחקיר בעיניים ביקורתיות, מצביעה על כך שהראיות לתמיכה בטענות שהוצגו בתחקיר אינן מספקות כלל, וזו בלשון המעטה. ליבת הראיות מתמצה בעדותו של אדם בשם דורון, מי שהיה בזמנו יד ימינו של מאיר כהן בתקופתו בעירייה, שהחליט ״להתהפך״ על כהן, וטען כי יש בידיו הצהרה חתומה והקלטה מפיה של מי שהייתה קורבן לתקיפה של מאיר כהן. 

אכן, מדובר בראייה כבדת משקל על פניו, אולם מדוע לא הובאה גרסתה של המתלוננת בכתבה? החוסר בהבאה של עדותה אומר דרשני. יצויין כי אותו דורון, הורשע בבית משפט וריצה עונש מאסר על כך שניסה לסחוט את כהן על רקע המקרה. עוד יצויין, כי החידוש הראייתי היחיד שהביאו בתוכנית עובדה לתמיכה בגרסתו של דורון, הייתה עדות חיצונית נוספת למקרה, ממישהי שהייתה מכרה של אותה מותקפת לכאורה. אותה מכרה טענה כי העידה עדות שקר בזמן המשפט הפלילי של דורון, אולם כעת היא מספרת את האמת, והאמת לטענתה היא שמאיר כהן אכן תקף. מדוע דווקא עכשיו? לפי טענתה, כך מצפונה הנחה: אחרי שכבר ישב אדם חף מפשע בכלא כביכול וריצה את עונשו, בשלה העת המוסרית לספר על הדברים בטלוויזיה.

תחקיר המאשים אדם בתקיפה מינית הוא משהו שיכול להרוס חיים, וזו לא הגזמה בשום דרך. תחקיר המאשים איש ציבור בתקיפה מינית, גורם נזק גדול אף יותר למושא התחקיר, שהרי האישום יקבל הד ציבורי גדול הרבה יותר. כאשר מפרסמים תחקיר שכזה, ״היד צריכה לרעוד״ לפני החתימה על אישור התחקיר לשידור. עם זאת, נדמה שהמסד הראייתי הדל בעניין זה, לפחות בעיני, מצביע על כך שהתחקיר לא היה בשל דיו לשידור. מצפייה בתחקיר, שפירט בצורה פיוטית למדי את מאיר כהן כראש עיר שעושה בדימונה כבשלו, עלתה תחושה מסוימת שהתחקיר של עובדה, נישא במידה רבה על הסלידה שקיימת בציבור מן השחיתות ברשויות המקומיות. 

יותר חזקים מחברי כנסת

למרות שמשרדי מייצג לא פעם אנשי ציבור וראשי עיר, אני אהיה הראשון להודות שהמבנה המשפטי של רשויות מוניציפליות בישראל הוא בעייתי. לראשי רשויות בישראל יש בפועל כוח אדיר: ראשי ערים נהנים משליטה כמעט בלעדית על תקציבים בסדרי גודל גדולים מאד, לרוב יותר מאלו של חברי כנסת שאינם בממשלה למשל. כמו כן, האופוזיציה לראש העיר בתוך העירייה, הם נבחרי ציבור על תקן מתנדבים ללא שכר, שלרוב אינם מעורבים דיו בענייני העירייה, משום שהתמריצים שלהם לכך אינם מספיקים. מעבר לכך, לראשי עיר יש שליטה בוועדות התכנון העירוניות, שעל פיהן יישק דבר בנושאים של תכנון ובנייה בשטח העיר, מה שמקנה לראשי ערים כוח אדיר בנושא הנפיץ של בנייה בישראל. לא בכדי, רוב פרשות השחיתות שנחקרו ברשויות שונות, נוגעות לנושא של אישורי בנייה.

עם זאת, ולתחושתי האישית כמשפטן העוסק לא פעם בנושא, נראה שבניגוד לפוליטיקאים ברמה הארצית, בכל הנוגע לרמה המקומית, היד של רשויות התביעה קלה מדי על ההדק המשפטי. כדאי להבהיר כי למרות שהמעבר לחקירה גלויה על ידי המשטרה בחקירות שחיתות, לרוב זוכה לכותרות בתקשורת, סגירת תיקים לרוב מקבלת חשיפה קטנה הרבה יותר. משום כך, הציבור, אשר מעצם טבעו פחות מנוסה בנבכי המשפט הפלילי על שלביו השונים, לא מסתכל על הפרסומים בעיניים ביקורתיות, ומניח שאם הייתה חקירה, אז ודאי שהייתה אשמה, שהרי ״אין עשן בלי אש״ וקלישאות נוספות מסוג זה. 

ראוי לציין גם כי החקירות והבדיקות בעניינם של ראשי ערים, הן לא פעם יוזמה של יריבים פוליטיים של ראשי הערים, אשר משתמשים בפרסומים השליליים בנוגע לשחיתות ככלי פוליטי נלוז. בפועל, מספר מכריע של תיקי חקירה שנפתחו כנגד ראשי ערים, נסגרו בסופו של דבר על ידי הפרקליטות מבלי להבשיל לכתבי אישום, ולא כתוצאה מחוסר מוטיבציה של רשויות התביעה. 

לא תמיד המעשים אכן מהווים עבירה

במרבית המקרים, האישומים המוטחים בראשי ערים, נוגעים לעניינים של טוהר המידות השלטוני. לרוב מדובר בעבירות על כללי המנהל התקין: מעצם טבען, אלו עבירות שקשה לתחום אותן וקשה ליישמן במבחן המציאות. העבירה של הפרת אמונים למשל, היא עבירה שלא פעם גם משפטנים מתקשים לשרטט את גבולותיה הברורים, היות ומדובר במגדל קלפים של פיקציות משפטיות הנוגעות לטוהר מידות. המבנה הביורוקרטי המסובך (מאד!) של השלטון בישראל, מקשה גם על ראשי הערים הצדיקים ביותר למשול, היות והם מתקשים לנווט בתוך הסבך הבירוקרטי של כללי המנהל התקין. משום כך, נפתחות לא מעט בדיקות וחקירות משפטיות בחשד לעבירות מסוג זה על ידי הפרקליטות, אולם הבדיקות בסופו של יום מעלות חרס ונגמרות ללא כלום.

לגבי ראשי ערים בישראל, נראה שחל מעין ״מבחן בוזגלו הפוך״, קרי כאשר מדובר בפוליטיקאי מן הרשות המוניציפלית, תמיד נוח לסווג אותו כאשם בדין, בהתאם לדעות הקדומות שלנו על המערכת. עצתי לציבור השומע מדי פעם על פתיחה בחקירה של ראש עיר כזה או אחר, היא לא למהר לחרוץ משפט על בסיס ידיעות תקשורתיות בלבד. גורמי המקצוע שמטפלים בנושא לוקחים לעתים שנים כדי לגבש מסקנות סופיות בכתיבת חוות דעת משפטיות, אז אין סיבה למהר ולהסיק מסקנות על בסיס חשיפה תקשורתית, שהיא לא פעם תוצאה של אינטרסים פוליטיים.