זה מכבר חתמה פרקליטות המדינה על הסדר טיעון מקל עם קצין שהואשם במסירת מידע סודי ומסווג לקבלנים בצפון – וזאת בתמורה לכסף וטובות הנאה. ככלל, לבית המשפט שיקול דעת רחב עת הוא בא לגזור את עונשו של מי שהורשע בדין. לעיתים הענישה היא מידתית, לעיתים היא חמורה יתר על המידה, בין היתר בגלל ההד הציבורי שנוצר מן הפרשה, ולעתים הענישה מקלה. במקרים שבהם הענישה מקלה הציבור מביע שאט נפש ומותח ביקורת רבה על בית המשפט.
מאת עורך דין פלילי שרון נהרי ועו"ד טל אלפרן
לא להעניש אך ורק למען יראו ויראו
לעיתים הביקורת הזו היא עניינית אולם לטעמנו ברוב המקרים היא מתלהמת, ובאה על רקע אי הכרת הנסיבות הספציפיות לאותו תיק. אי הכרה זו מובילה לעיתים למצב שבו נמתחת על בית המשפט ביקורת גם כאשר הוא החמיר בעונש בעניינו של נאשם. הבעיה, לכאורה, שהתעוררה בגלל שיקול הדעת הרחב הנתון לכל שופט ושופט, טמונה בהיעדר האחידות במדיניות הענישה. אי אחידות זו אינה נהירה לציבור הדורש יותר ויותר עונשים מחמירים, מתוך מחשבה כי אלה ירתיעו עבריינים. בפועל, עם זאת, הניסיון מלמד כי ענישה פלילית למען יראו ויראו אינה בהכרח אפקטיבית.
בגלל אי הבהירות, אי האחידות ושיקול הדעת הרחב שניתן לכל שופט, אשר הובילה לביקורת מצד הציבור ונבחרי הציבור (לעיתים מנימוקים פופוליסטיים גמורים) החליט המחוקק בתיקון 113 לחוק, העונשין אשר נכנס לתוקפו באוגוסט האחרון, להתוות כללים מתוך מטרה להבנות את שיקול הדעת השיפוטי בענישה.
נקבע שהעיקרון המנחה במדיניות הענישה הוא עיקרון ההלימה. על פי העיקרון זה, צריך שיתקיים יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה ובין מידת העונש. בכך נוטש המחוקק את עיקרון ההרתעה כעיקרון מנחה מתוך הכרה בכך שהרתעה אינה מועילה. לפיכך, העיקרון המנחה הוא הגמול שהחברה דורשת מן הנאשם על מעשה עבירה. לאחר מכן על בית המשפט לקבוע מתחם לעונש ההולם.
קביעת מתחם העונש ההולם
בעבירת ההריגה שעונשה ידוע שברף הנמוך בית המשפט נוהג לפסוק לפחות 5 שנות מאסר במתחם הגבוה הוא פוסק 12 שנות מאסר, אלא אם כן מדובר בהריגה שקרובה בחומרתה לרצח שאז נהוג לפסוק 18 שנות מאסר. במקרה זה המתחם יהיה 5-12 שנות מאסר. לצורך קביעת המתחם יתחשב בית המשפט בערך החברתי המוגן שנפגע, מידת הפגיעה בו, מדיניות הענישה הנהוגה ונסיבות הקשורות בביצוע העבירה.
הנסיבות הקשורות לביצוע העבירה אותן מונה המחוקק הן: האם היה תכנון קודם לביצוע העבירה, חלקו היחסי של הנאשם בעבירה, האם הנאשם הושפע מאחר, הנזק שצפוי היה להיגרם מהעבירה, והנזק שנגרם, המניעים שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה, יכולת הנאשם להבין את טיב מעשיו או את הפסול שבמעשיו וגילו, מידת השליטה של הנאשם על מעשיו, מצוקתו הנפשית של הנאשם, אכזריות והתעללות מצד הנאשם בקורבן, או ניצול כוח ומעמד מצידו של הנאשם. בהקשר זה חשוב לציין שנסיבות הקשורות בביצוע העבירה אשר יש בהן להחמיר עם הנאשם, על המדינה לציינם במפורט בכתב האישום, ועליה להוכיח אותם מעל לכל ספק סביר כנדרש במשפט הפלילי.
המשמעות היא שהמדינה לא יכולה לטעון לנזק, או נסיבות אחרות העולות מביצוע העבירה מבלי שהוכיחה וביססה אותן כפי שלעתים נהגה היא לעשות בעבר. כך למשל לא ניתן לטעון לנזק שנגרם כתוצאה מסחר בסמים באופן כללי, אלא על המדינה להוכיח את הנזק הספציפי שנגרם מהתנהגותו של הנאשם מעל לכל ספק סביר.
בשלב השני של קביעת מתחם העונש ההולם על בית המשפט להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה. הנסיבות הן, מידת הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו, הפגיעה של העונש במשפחת הנאשם, נזקים שנגרמו לנאשם מביצוע העבירה ומהרשעתו, נטילת אחריות מאמצים לחזור למוטב וחזרה למוטב, מאמצים שהשקיעה הנאשם לתיקון תוצאות העבירה או פיצוי שנתן לנזק (נאשם שהפקיד בקופת בית המשפט כסף לצורך פיצוי ניתן בהחלט להקל עימו), שיתוף הפעולה של הנאשם אם רשויות האכיפה (במקרה זה מודגש, ולטעמנו כראוי שמלחמה על החפות אינה נזקפת לחובת הנאשם), התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה, נסיבות חיים קשות שהייתה להן השפעה על ביצוע העבירה, התנהגות רשויות אכיפת החוק כלפי הנאשם (האם הייתה הוגנת, חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה ועברו הפלילי של הנאשם.
כאשר באים לקבוע את מתחם העונש ההולם נדמה כי לנאשם יתרון מסוים לחובתו. המחוקק קובע שנסיבות מחמירות עם הנאשם יש להוכיח מעל לכל ספק סביר, ובעוד שנסיבות מקלות יש להוכיח בהתאם לאמות המידה של המשפט האזרחי. לפיכך הנטל להוכיח נסיבות מחמירות הוא קשה יותר.
בחלק השני של הפוסט על הרפורמה במדיניות הענישה בישראל נתייחס בין היתר להצדקות הקיימות לסטייה ממתחם העונש ההולם.
