עבירת הסחיטה באיומים הפכה ברבות השנים לאחת העבירות השכיחות ביותר אשר לפיה מוגשים כתבי אישום לבית המשפט השכם וערב, זאת משום הישנותם הרבה של מקרים מסוג זה, התפשטות התופעה והפיכתה ל"נגע חברתי". בעבר היו מייחסים עבירה זו בעיקר לארגוני פשיעה ואנשיהם ואולם אט אט התרחבה התופעה וכיום ניתן למצוא אנשים רבים, ביניהם אף "נורמטיביים" שעומדים לדין באשמת עבירה זו.
סעיף החוק
עבירת הסחיטה באיומים מעוגנת בסעיף 428 לחוק העונשין (להלן: "החוק"), הקובע כי במידה ואיים פלוני על אלמוני בפגיעה כלשהי בכתב, בעל פה או בהתנהגות כי אלמלא יתמלאו דרישותיו של המאיים – הרי שמדובר בסחיטה באיומים. וכלשון החוק:
" המאיים על אדם בכתב, בעל פה או בהתנהגות, בפגיעה שלא כדין בגופו או בגוף אדם אחר, בחירותם, ברכושם, בפרנסתם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם, או מאיים על אדם לפרסם או להימנע מפרסם דבר הנוגע לו או לאדם אחר, או מטיל אימה על אדם בדרך אחרת, הכל כדי להניע את האדם לעשות מעשה או להימנע ממעשה שהוא רשאי לעשותו, דינו- מאסר שבע שנים; נעשו המעשה או המחדל מפני איום או הטלת אימה כאמור או במהלכם, דינו- מאסר תשע שנים."
עיננו הרואות, לשון החוק נוקטת במגוון אפשרויות באשר לאופן ביצוע העבירה וכן ביחס לאיום עצמו אשר יכול ויהא איום על רכושו, פרנסתו, שמו או צנעתו של אדם. כמו כן, החוק כולל הן איום אשר מורה למאוים לבצע דבר מה והן איום אשר מצווה על המאוים שלא לבצע דבר מה.
בנוסף, יש לשים לב כי החוק מבדיל בין שתי חלופות: חלופת הרישא- בה למעשה לא מתממש האיום והסוחט לא השיג את מטרתו ולעומתה, חלופת הסיפא- מקום בו האיום הביא את המאוים למלא דרישותיו של המאיים.
בעניין זה, ישנו גם הבדל ברכיב הענישה שכן על פי החלופה הראשונה (חלופת הרישא), בה למעשה מזימתו של המאיים לא צלחה, קובע החוק כי בית המשפט יטיל עד שבע שנות מאסר. לעומת זאת, במידה ואיומו של הסוחט הביא לעשיית המעשה או המחדל, קובע החוק כי בית המשפט יטיל עד תשע שנות מאסר.
צפו בידיעה אודות מעצרה של מרגלית צנעני בחדש לסחיטה באיומים:
ההבדל בין עבירת סחיטה באיומים לבין עבירת האיומים- סעיף 192 לחוק העונשין
כאשר אנו מדברים על עבירת סחיטה באיומים, משמעה כי מטרתה לאלץ את המאוים לבצע מעשה או דווקא להימנע ממעשה שמאפשר לו החוק, לעומתה עבירת האיומים נועדה "לזרוע" במאוים פחד ותו לא. הזהה בין שתי עבירות החוק, הוא האיום עצמו- גם על פי סעיף 428 לחוק וגם ע"פ סעיף 192 לחוק נועד האיום ליצור פחד- "נראה, כי משמעות המושג "איום" לצרכי העבירה לפי סעיף 428 לחנ"ש, זהה לזו של ה"איום" הדרוש בעבירה לפי סעיף 192 לחנ"ש; שגם כאן וגם שם מתאפיין ה"איום" בסגולתו להוליד אצל הקורבן מורא "מפני התגובה אשר המאיים עלול להגיב אם לא תציית לדבריו". (י.קדמי, "על הדין בפלילים- חוק העונשין", חלק שני, מהדורה מעודכנת, תשס"ו-2005, עמ' 943)
מהות העבירה ומבחן "האדם הסביר"
חשוב להדגיש לשון החוק מבהירה בצורה חד משמעית כי האיום יכול לבוא לידי ביטוי בהתנהגות, בעל-פה או בכתב. בנוסף, מובהר כי הפגיעה במאוים ו\או במכריו לא כוללת אך ורק פגיעה פיזית או מילולית כי אם גם איום בפגיעה פוטנציאלית בחירותם, בשמם הטוב או בצנעת הפרט שלהם.
זאת ועוד, בבואו לתת את הדעת בסוגית הסחיטה באיומים יבחן בית המשפט כל מקרה לגופו בעוד שהאיומים ייבחנו גם הם בהתאם למבחן "האדם הסביר" ולא בהתאם לתחושתו האישית של
המאוים בלבד, קרי אין מדובר במבחן סוביקטיבי בו נבחנות תחושותיו של המאוים, אלא יש צורך בכך כי אוביקטיבית אכן מדובר באיום.
ויודגש, במידה ופלוני "מאיים" על אלמוני כי יפנה למשטרה ו/או בכל דרך חוקית אחרת אשר מתיר לו החוק, אין הדבר מהווה סחיטה באיומים שכן פלוני פועל במסגרת המותרת לו על פי חוק.
רף ענישה גבוה- מדוע?
שופטי בית המשפט היטיבו לנמק את חשיבותה של הענישה המחמירה בתיקים שעיקרן עבירת הסחיטה באלימות בטענה כי מדובר בעבירה שכיחה אך בה בעת גם בעבירה הקשה מאוד לגילוי. לכן, בית המשפט מחויב אפוא להעניש את מפרי החוק בחומרה ואף להעביר מסר מרתיע וברור לציבור הרחב. יתרה מזאת, עונשי המאסר הארוכים נועדו לעודד את קורבנות הסחיטה לשתף פעולה עם גורמי אכיפת החוק ללא כל חשש מנקמה עתידית, זאת לאחר שבעבר חששו נסחטים רבים לפנות אל גורמי אכיפת החוק והדבר הביא למעשה לכך כי סחיטה באיומים הפכה לתופעה נפוצה ביותר.
יחד עם זאת, לא אחת בית המשפט התחשב במקרים חריגים ונתן ביטוי לנסיבות חריגות של נאשם זה או אחר. גם משרדנו זכה להישגים בתחום ורק לאחרונה הטיל בית המשפט עונש של עבודות שירות בלבד על נאשמים אשר הורשעו בעבירות של סחיטה באיומים.
