לאחרונה הוגש כתב אישום מזעזע בהיקפו כנגד זוג הורים באשמת התעללות, מעשי סדום ומעשי אינוס בשלוש בנותיהם. נשאלת השאלה האם יש להטיל ענישה מרתיעה כנגד ההורים. זה מכבר נכנס לתוקפו תיקון בחוק העונשין שעניינו הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה. התיקון נכנס לתוקפו נוכח הפער המתגלה לעיתים בענישה במקרים לכאורה דומים.
לשם המחשה, על נאשם בעבירות חמורות מוטל עונש חמור משמעותית מאשר על נאשם אחר שהורשע בעבירות דומות. אשר על כן, מבקש התיקון החדש לחייב את בית המשפט לקבוע מתחם ענישה, ולנמק את הסיבות מדוע הוא סוטה לחומרא או לקולא ממתחם הענישה. מתחם הענישה נקבע על ידי מכלול הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, יחסו של הנאשם וכוחו בביצוע העבירה – כמו גם הנזק שהיא גרמה.
כמו כן, ישנן נסיבות שאינן קשורות במישרין בביצוע העבירה, אשר גם אותן יכול בית המשפט לשקול לקולא או לחומרא ונסיבות אלה נשקלות על מנת למקם את העונש במדויק ככל הניתן בתוך מתחם הענישה. מתחם הענישה נקבע בהתאם לעיקרון המכונה בלשון החוק עיקרון ההלימה. עיקרון ההלימה מבטא את הגמול החברתי שיש לדרוש מן הנאשם בגין ביצוע העבירה. בכך דחה התיקון את העיקרון של הרתעת הרבים כעיקרון מנחה, כפי הנראה מתוך הכרה כי הענישה אינה מרתיעה. יחד עם זאת אם בית המשפט מוצא בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של אדם זה או אחר, כי ענישה מסוימת יש בה להרתיע באופן ספציפי את הנאשם שבפניו – הרי שהוא יכול לגזור עליו ענישה מרתיעה.
לטעמנו במקרה של ההורים שמתעללים בילדיהם, ענישה שמטרתה הרתעה אינה יעילה שכן מי שמסוגל להתעלל ביקר לו מכל לא יירתע מכל ענישה חמורה ככל שתהא. ראוי לזכור כי הדבר שמרתיע עבריינים יותר מכל הוא הפחד להיתפס, ולא הענישה שבצד העבירה אותה הוא מבצע. לפיכך, ענישה למען יראו וייראו אינה אפקטיבית ונדמה שגם המחוקק מכיר בעובדה זו. בה בעת, התיקון לחוק מונה את סיכוי השיקום כדבר המצדיק סטייה לקולא ממתחם הענישה המקובל.
מנקודת מבטו של האינטרס החברתי, כאשר יש סיכוי לשקם את העבריין, דרך השיקום תמיד עדיפה, שכן יש בה למנוע ביצוע עבירות בעתיד. מאסרים ממושכים מייצרים לחברה יותר עבריינים. כך למשל, ארצות הברית ידועה בעולם המערבי כמדינה שמחמירה ביותר עם עברייניה, אולם כל הסימנים מראים שאין בענישה המחמירה להרתיע עבריינים. מה שכן מרתיע עבריינים הוא מידת הסבירות כי יילכדו על ידי רשויות אכיפת החוק.
