האם באמת ניתן לצפות מהמשטרה והפרקליטות להגן על זכויות האדם בהליך הפלילי? כך סבורות הנשיאה דורית ביניש (בתמונה) והשופטת עדנה ארבל.
לאחרונה הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון, בדנ"פ 5852/10 מדינת ישראל נגד מאיר שמש, שאלה מעניינת ביותר הנוגעת לזכויות האזרח בהליך פלילי שעניינה: פסילת ראיות שהושגו באמצעים לא חוקיים במהלך הליך החקירה, בניגוד לעמדה הרווחת כי סמכות לפסול ראיות נתונה רק לערכאה הדנה במשפט במהלך המשפט עצמו.
באיזה שלב יש לפסול את הראיות?
בית המשפט העליון, בשנת 2006, קיבל את העיקרון לפיו מסור לכל בית משפט בהליך פלילי, שיקול דעת לפסול ראיות שהושגו על ידי המשטרה תוך פעולה בלתי חוקית שיש בה לפגוע בזכותם של נאשמים וחשודים להליך הוגן. השאלה שעלתה לדיון נוסף בהרכב מורחב היא: האם יש לפסול את הראיות כבר בשלב החקירה, או שיש להמתין לשלב המשפט על מנת להכריע בשאלת פסלות הראיות ולאפשר למשטרה לעיין בעדויות שנגבו תוך הפרת זכויות?
עובדים של רכבת ישראל, העידו בפני ועדות פנימיות של הרכבת בעניין תאונות שהתרחשו ברכבת ואשר גרמו למותם של שמונה בני אדם. העובדים העידו בפני הועדה, תוך הבטחה שהדברים שהם מוסרים יישמרו בסודיות ולא יימסרו לאף גורם אחר, ללא ייעוץ משפטי, וללא יידועם על הזכויות השמורות להם כנחקרים, במיוחד זכות השתיקה והזכות להיוועץ בעורך דין לפני החקירה.
המשטרה פנתה לבית המשפט, בבקשה להוצאת צו המורה לרכבת למסור את הפרוטוקולים המתעדים את העדויות של העובדים. הרכב של בית המשפט העליון, בדעת רוב של השופטים דנציגר ורובינשטיין כנגד דעתו החולקת של השופט אדמונד לוי, החליט שמכוח כלל פסילות הראיות שנקבע ב-2006, שיש לתת סעד אפקטיבי לנחקרים כבר בשלב החקירה וכי אין להתיר למשטרה גישה לפרוטוקולים של ועדת הבדיקה של הרכבת. המדינה עתרה לקיים דיון נוסף בהלכה חדשה זו בהרכב מורחב של בית המשפט העליון, אשר הפך את החלטה המקורית.
ההחלטה שניתנה על ידי הנשיאה ביניש הפכה את החלטת השופטים דנציגר ורובינשטיין שנותרו לבדם בדעת מיעוט. הנימוקים בהחלטה בדיון הנוסף לטעמנו לוקים בכמה אבסורדים.
ראיות פסולות וזכויות אדם יחסיות
נימוק אחד הלוקה באבסורד, הוא שבשלב החקירה מותר לרשויות החקירה לעשות שימוש במידע שייתכן ורשויות התביעה לא תוכלנה להגישו כראייה בבית המשפט (למשל עדויות שמיעה הפסולות בהליך בבית המשפט). נכון שיש דיני ראיות ולא כל ראיה היא קבילה. אולם עדויות שמיעה לא קבילות כי לא ניתן לחקור את מוסר העדות המקורית בבית המשפט. ראיות אחרות נפסלות מפאת חשש לחוסר אמינות ולא מפאת פגיעה ישירה בזכויות אדם. בכוחן של אלה להוביל את המשטרה לאסוף ראיות יותר אמינות.
מנגד, מטרת כלל הפסלות שנקבע ב-2006 הוא פסילת ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכות החשוד להליך הוגן ומניעת פגיעה עתידית בזכות הזו. זה פשוט אבסורד להתיר עיון בראיה שהושגה באמצעי פסול. מה מטרת העיון בראיה הזו אם לא להשיג ראיות מפלילות בעקבות אותה ראיה? אז תוכל הפרקליטות, כפי שכבר נעשה לא פעם, לטעון שהראיות שהושגו בעקבות המידע הינו בעל קיום עצמאי ונפרד. זהו גם טיעון שעלה על ידי השופטת ביניש בפסק דינה. טענות אלה מתקבלות בבתי המשפט חדשות לבקרים. אם זו המטרה, אין שום תכלית אמיתית לכלל הפסילה שנקבע על ידי השופטת ביניש עצמה בשנת 2006 חוץ מלקשט את מערכת המשפט הישראלי בכלל לכאורה נאור.
נימוק נוסף הלוקה באבסורד הוא נימוק שכל זכויות האדם בישראל הן יחסיות. עם כל הכבוד לנכונות של אמירה זו, החוק כבר מתיר לרשויות החוקרות לפגוע בזכויות בשם אינטרסים ציבוריים. בכך מתבטאת היחסיות. אם הזכות המוחלטת אין שום כלל שיכול לפגוע בה. כלל הפסלות מדבר על מקרים שרשויות אכיפת החוק סטו מהוראות חוק שממילא פוגעניות. כמה יחסיות יכולות להיות הזכויות? משמעות ההחלטה היא שבית המשפט מתיר סטייה מהוראות חוק ועקרונות של שמירה על זכויות האדם. אלה אולי יישקלו בהמשך לאחר שיוגש כתב אישום בהתאם ליחסיותן , לאחר שכבר יגובש תיק באמצעות החומר הלא קביל.
לצפות מהתביעה להגן על זכויות הנאדם – תמימות
נימוק שלישי שלטעמנו לוקה באבסורד, הוא שלרשויות התביעה נתון שיקול דעת נרחב בדבר הראיות אותן הן מבקשות להציג בפני בית המשפט במסגרת הליך פלילי. במסגרת שיקול דעת זה, על התביעה לעשות סינון של ראיות בלתי קבילות בטרם היא מגישה את ראיותיה בהתאם לכללי המשפט המנהלי. לפי כללים אלה על התביעה לנהוג בסבירות ומידתיות תוך כיבוד זכויות האדם. כלומר בית המשפט שם את מבטחו בפרקליטות שלא תפגע בזכויות נאשמים להליך הוגן. כללי המשפט המנהלי מורים שעל רשות מנהלית מוטלת החובה שלא להעמיד את עצמה, כאשר היא מקבלת את החלטותיה, במצב של ניגוד עניינים. ניגוד העניינים בו נמצאת התביעה הכללית הוא ברור היות והיא רוצה להשיג הרשעה. הציפייה שהיא תגן על זכויות של נאשמים היא תמימה ואוטופית. כל טיעוניה בבית המשפט מכוונים לצמצום הזכויות. זהו דבר טבעי לתפקידה. בלשון בני אדם ולא בלשון משפטנים אומרים שלא נותנים לחתול לשמור על השמנת.
לסיכום, מטרתן של המשטרה והפרקליטות היא לאסוף ראיות ולהגיע להרשעות. זו המטרה שלשמן הן קיימות. התפיסה שתפקידן לחשוף את האמת היא תפיסה תמימה. כאשר בית המשפט מזהה את אי החוקיות, לטעמנו עליו לתת לנפגע סעד מיידי, כפי שנקבע בדעת המיעוט של השופטים דנציגר ורובינשטיין.
יש לקוות שההלכה תשתנה בעתיד.
