הסגרה היא העברתו של נאשם או עבריין נמלט, לידיה של המדינה המבקשת להעמידו לדין, או לאכוף בגבולותיה עונש שגזרה עליו. הליכי הסגרה נעשים בהתאם לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 ואמנות הסגרה עליהן חתומה מדינת ישראל.
בשנים האחרונות, חלה התקדמות משמעותית בחשיבות הליכי ההסגרה בעולם, בשל התפתחות הטכנולוגיה והפיכת העולם ל"כפר גלובלי", המאפשר לעבריינים בעידן האינטרנט והאנונימיות, לשתף פעולה עם שותפיהם במדינות שונות בקלות יחסית. בעקבות כך, הוסגרו מישראל למדינות שונות עבריינים שביצעו עבירות חמורות ומתוחכמות, לעתים במסגרת פשיעה מאורגנת, וזאת על אף שביצעו את העבירות מבלי שיצאו מגבולות ישראל.
הסכמי ההסגרה בישראל
מטרת דיני ההסגרה בישראל, כמו בכל מדינה אחרת בעידן הגלובליזציה, הנה שמעבר ממדינה למדינה לאחר ביצוע עבירה, לא ישמש לנאשם כאמצעי להתחמקות ממיצוי הדין עמו בגין העבירה שביצע, ולא יהפכו את מדינת ישראל לארץ מקלט לעבריינים. בדיני ההסגרה חל כלל "הפליליות הכפולה", לפיו המעשה בגינו נדרשת ההסגרה צריך להיות עבירה הן במדינה המבקשת והן במדינה המתבקשת.
הסגרה בעבירות כלכליות
ישנן מדינות השוללות הסגרה שעילתה היא עבירה כלכלית שביצע המבוקש לכאורה, כגון עבירות מס, הלבנת הון וכדומה. היסטורית, לא הייתה הסגרה בנושאי מס בעולם. בהמשך חלה תמורה עולמית, ומדינות רבות החלו לנקוט בהליכי הסגרה גם כשמדובר היה בעבריינים שביצעו עבירות מס. אולם, ישראל נשארה במשך שנים מאחור ונמנעה מלנקוט בהליכי הסגרה נגד עברייני מס, אף על פי שמדינות רבות נוקטות הליכי הסגרה בנושאי מס.
מדוע למעשה לא ננקטו עד עתה הליכי הסגרה בגין עבירות כלכליות?
הסיבה העיקרית לכך הייתה טמונה בשיקולים שנגעו לכספי יהודים מחו"ל. זו סיבה שמעולם לא הוגדרה כפורמלית או שמדינת ישראל הרשמית אמרה אותה בגלוי, אך מאחר ובמשך שנים המדינה רצתה למשוך יהודים לארץ, שיתוף-הפעולה שלה בנושאים האלה היה יותר מוגבל. לכן, ההחלטה לשנות גישה ולנקוט בהליכי הסגרה בגין עבירות כלכליות הפכה לחלק ממגמה כללית של הגברת שיתוף-הפעולה במישור הבינלאומי בין ישראל לבין מדינות אחרות, בנוגע לעבירות כלכליות.
המדינה אומרת בכך מפורשות כי עבירות מס או הלבנת הון הן עבירות אותן היא רואה בחומרה ואשר בכוונתה להעמיק בהן שיתוף-פעולה עם מדינות אחרות, לרבות בדרך של הסגרה. אם כן, תחום ההסגרה בין ישראל למדינות אחרות בעולם הולך ומתחזק גם בתחומים כלכליים ובכלל גם בין מדינות אשר אין בינן לבין ישראל הסכם ו/או אמנת הסגרה – למרות זאת, המדינה המסגירה נענית לבקשת המדינה המבקשת.
מדינת ישראל חתומה על האמנה האירופית בדבר הסגרה, אמנה עליה חתומות מעל ל-40 מדינות. בנוסף, חתומה מדינת ישראל על 6 הסכמי הסגרה נוספים עם: ארה"ב, קנדה, אוסטרליה, דרום אפריקה איי פיג'י וסווזילנד.
הסיבה למיעוט המדינות עמן חתומה מדינת ישראל על הסכמי הסגרה, נעוצה בכך שישראל בחרה שלא לחתום על הסכמי הסגרה עם מדינות ששיטות המשפט בהן לא עולה בקנה אחד עם שיטת השיפוט בישראל.
מורכבות השוני בין בקשת הסגרה למשפט רגיל
הליכי הסגרה בישראל הנם ארוכים יחסית ולא נדיר שהמועמד להסגרה ימתין לעתים למעלה משנה עד להסגרתו בפועל. ישנם מקרים בהם במהלך כל התקופה בה ממתין אדם להחלטה בדבר הסגרתו, הוא ישהה תחת מעצר בשל החשש מהימלטות.
כמו כן, קיים שוני מהותי בין סדרי הדין במשפט פלילי רגיל לבין הליך ההסגרה. בהליך ההסגרה, המדינה, אשר מיוצגת באמצעות המחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה, אינה מחויבת להציג לבית המשפט את כל הראיות המבססות את ביצוע העבירות, אלא רק חלק מהן. זו הסיבה לכך שההתמודדות עם בקשת הסגרה מורכבת יותר להתמודדות וניהול, מאשר עם משפט כללי רגיל.
לסיכום, בקשת הסגרה המגיעה מטעם מדינה זרה לישראל, מהווה הליך משפטי סבוך וארוך. התנאים הרבים הנבחנים לקיומה של אפשרות הסגרה, יוכלו פעמים רבות להגביל את המדינה אליה יוסגר החשוד על אופי האישומים נגדו ועל חומרת העונש, לכן חשוב להתייעץ עם עורך-דין העוסק בתחום על מנת להבטיח את מלוא הזכויות העומדות לו.
